יום שבת, 28 ביולי 2012

התקדמות בנושא המלחמה נגד ניסויים בבעלי חיים בתעשיית הקוסמטיקה

לפני כחצי שנה צרכניות האיפור והקוסמטיקה הוכו בתדהמה כאשר גילו שהקונצרן אסתי לאודר מבצע ניסויים בבעלי חיים! 
במשך שני עשורים התגאה הקונצרן הזה במדיניותם נגד הניסויים ואז פתאום, היא עברה לרשימה השחורה של ארגון פטה.


אסתי לאודר, אשר בבעלותה החברות מאק, בובי בראון, קליניק, סמאשבוקס ועוד, יצאה בהצהרה שהם אינם עושים ניסויים בבעלי חיים ומעולם לא עשו. אולם, החברה מייבאת את מוצריה לסין. סין דורשת לערוך טסטים של מוצרי קוסמטיקה על בעלי חיים, אחרת לא תוכל החברה למכור את מוצריה בסין. מה שאומר שגורמים בממשלת סין מבצעת את הניסויים ולא החברה עצמה. סין סירבה לקבל את כל התחלופות האפשריות. אסתי לאודר נאלצה להכנע לדרישה הזו כי אינה רוצה לאבד את קהל הצרכנים העצום בסין. כרגיל, הכסף משחק פה תפקיד עליון שבא על חשבון ערכם של יצורים חיים.


נשאלת השאלה ממתי? האם שיקרו לפטה? האם הרשימה של פטה אמינה בכלל? 


זה כמובן מאוד העציב אותי מפני שיש ברשותי מוצרים רבים של מאק. תמיד ידעתי שלוריאל עושה ניסויים ולכן תמיד נמנעתי לרכישת מוצרי החברה ולנסות להגמל משימוש במוצרי לנקום (השייכת ללוריאל).
הגמילה ממוצרי הקונצרנים הגדולים, אסתי לאודר ולוריאל קשה מאוד לכולנו. לוריאל חולשת על החברות הבת כלנקום, קשרל, ארמאני, דיזל, מייביליין, ראלף לורן, שו אמורה, ועוד. מוצרים ששולטים חזק בשוק.


לזכותם יאמר שלוריאל ואבון, תורמים מאות מיליוני דולרים למעבדות המחקר על תחלופות הניסויים בבעלי חיים בתעשיית הקוסמטיקה.


אני באופן אישי מתקשה מאוד להחרים לחלוטין את כל החברות שפוגעות בבעלי חיים. אולם בשל החתול שברשותי והאהבה שלי לבעלי חיים, אעשה כל מה שביכולתי כדי להמנע ממה שאני כן יכולה.

האוסף שלי


הבעיה היא שכמעט כל המוצרים שבהם נשתמש או נאכל, יהיו קשורים באופן כזה או אחר לאכזריות כלפי בעלי חיים.
החלטתי להמנע בינתיים מרכישת מוצרים של מאק ולעבור לאורבן דיקיי. עם זאת, קשה לי לוותר על עדשות מגע לעיניים שככל הנראה לא קיימת חברה שלא עושה ניסויים.


כל אחד והשיקולים שלו. אני מאמינה שאחריות כל אחד מאיתנו לקדם ככל האפשר את הנושא.
בכל הנוגע לקוסמטיקה, כבר ברור לכל העולם כי קיימות תחלופות לניסויים אלו. אין שום סיבה בעולם שמדינות יתירו שימוש בבעלי חיים.
למזלנו, ישראל נכנסה לרשימת המדינות (יחד עם אירופה, לא כולל צרפת ובריטניה) שחוקקו חוק נגד שיווק מוצרי קוסמטיקה אשר מבצעות ניסויים בבעלי חיים. החוק אמור להכנס לתוקף במלואו רק בשנה הבאה.


בינתיים עלינו להפעיל לחץ על החברות שעושות את הניסויים או משווקות למדינות שדורשות את הניסויים בבעלי חיים. איך עושים זאת? המדיה החברתית והימנעות מרכישה.
לא! אל תסגרו את הדף! יש תקווה לזה, רק חכו להמשך.... הסקופ מגיע בסוף.


חברת הקוסמטיקה "אורבן דיקיי" למשל, נאלצה לאחרונה להכנע לחוק המטופש הזה כאשר החליטה להכנס לשוק הסיני וזאת חרף המדיניות החזקה שתמיד הפגינה נגד התאכזרות לבע''ח. תוך זמן קצר, עמוד הפייסבוק שלהם הוצף בתגובות נזעמות נגד ההחלטה. מהר מאוד החליטה החברה לא לעבוד עם השוק הסיני ולשמור על הקהל הנאמן שלו. ראו לינק:
הסיפור המלא על יורבן דיקיי והלחץ החברתי


אני באופן אישי מאוד אוהבת את המותג הזה. לצערי הוא לא משווק בישראל. הוא איכותי והצלליות מכילות ריכוז פיגמנט ברמה מאוד גבוהה. לאחר ששמעתי את החדשות הטראגיות על מאק, נמנעתי מלהכנס לחנויות המפתות שלהם. נמנעתי מלבקר בסניף החדש של בובי בראון שמאוד קרץ לי. נגמר הליפסטיק הקבוע שלי וכאבי הגמילה מכרסמים בי. אתם יודעים כמה קשה לאישה לוותר על הליפסטיק הקבוע שלה, נכון? 
אינני מתכוונת לזרוק לפח את אוסף המוצרים העצום שברשותי אך בינתיים אמנע מהקנייה. הזמנתי מהוריי, אשר שוהים כעת בקנדה, את פלטת הצלליות הנחשקת של יורבן דיקיי. הפלטה הזו כה מבוקשת ונחשבת לבין הנמכרות ביותר בעולם, שמה את כל הפלטות האחרות בכיס הקטן. ואני הולכת להיות הבעלים של הדבר היפה הזה. רק שיהיה במלאי!


כל מי שחשקה נפשה באחד ממוצרי החברה יכול לשלוח את הדוד או החבר שנוסע לאמריקה הצפונית ולהזמין. בכל מקרה, אם אתם כבר בארה''ב או קנדה, אל תפספסו ביקור בספורה, גן העדן לאיפור וקוסמטיקה. אך שימו לב: יש מוצרים ברשת שכן עושים ניסויים בבעלי חיים. למעשה הרשמת עצמה קיימת גם בסין אך היא אינה משווקת שם את כל המוצרים שיש בארה''ב וההפך.


בינתיים, אני בבעיית מסקרה חמורה. כל חיי השתמשתי במסקרה המעבה והמעשירה של לנקום. אבל אז החרמתי אותם. ואף לקח לי זמן לגמור את הפודרה שלהם אבל אט אט הצלחתי להמנע מהם ולעבור למסקרה של מייביליין ניו יורק. אבל אופס! גם הם לא קדושים. מה עושים? אתם מוזמנים להמליץ לי על מסקרות איכותיות שנמכרות בארץ ונותנות את האפקט הדרמטי של ריסים מלאים ועשירים. כנ''ל לגבי הפודרה באבן.


עכשיו נשאלת השאלה, איך בודקים אם מוצר מסויים מבצע ניסויים? לפטה יש רשימה כזו:
הרשימה של פטה
אבל לצערי לא כל החברות נכללות ברשימה ואני גם לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליה בוודאות. מייק אפ פורבר למשל, עוד חברה שאהובה עליי. היום גיליתי לתדהמתי, שלא רק שאינה מופיעה ברשומות של פטה, אלא שיש לה חנויות בסין! אז נראה לי שהתשובה פה די ברורה... *
אז בודקים קודם כל באתר של פטה, ואחר כך, אם הדבר אפשרי, לבדוק אם החברה משווקת לסין (store locator). לא תמיד נקבל את המידע הזה כי מסתבר שרשימת המדינות שכל חברה מייצאת אליהן, נחשבות לסוג של סוד מסחרי כנראה. אם יש ספק, עדיף להמנע עד שמקבלים תשובות קונקרטיות.


מדוכאים? גם אני. אבל לא הכל אפור. בשנה הבאה נוכל סוף סוף להנות מהחוק החדש בישראל ולהפרד ממוצרים המנסים על בע''ח, שאני מאמינה שילכו ויתמעטו עם השנים בעקבות לחץ דעת קהל.


ועוד חדשות נפלאות, והנה רבותיי הסקופ-
סין החלה בנקיטת צעדים ראשונים לקבלת האלטרנטיבות לניסויים בבעלי חיים!!!
זה אומר שעוד שנה שנתיים (סתם זורקת מספר), אסתי לאודר ולנקום לא יוכלו להשתמש יותר בתירוץ של סין. אין שום סיבה בעולם לנסות על בעלי חיים!
לסין יש דימוי נוראי של מי שמתאכזרת מאוד לבעלי חיים בכל המישורים אולם היתרון שלה שהיא הרבה יותר מהירה מאמריקה בכל הנוגע לפתיחת ראש והתקדמות לקראת העולם החדש. כידוע, לארה''ב אין עדיין איסור רשמי על ניסויים בבעלי חיים, אולם לפחות היא אינה אוסרת את השימוש בתחליפים. להלן הידיעה באתר של פטה:
ההתקדמות של סין בקבלת החלופות לניסויים בבעלי חיים
ועוד כתבה:
סין מהירה יותר מהמערב


בכל מקרה, טרם ראיתי הצהרה חדשה מצד אסתי לאודר, לוריאל, אבון ואחרים. מבחן הזמן (הקצר אני מקווה) יוכיח אם החברות יעמדו במילתן ויפסיקו את הניסויים לאור השינויים בסין. כי כאמור, אין שום סיבה להתאכזר לחיות.


כל מי שיש לו כלב או חתול, או פשוט אוהב חיות, צריך לחשוב מה הוא יכול לעשות. המקרה של יורבן דיקיי מוכיח את הכוח הרב שיש לצרכן.


* עדכון 30.7.2012
פרסמתי בפייסבוק של מייק אפ פורבר את השאלה: האם אתם מבצעים ניסויים בבעלי חיים?
הם ענו שלא.
להלן לינק לאתר של מייק אפ פורבר שמראה רשימת חנויות בסין:
רשימת חנויות בסין
והנה ההצהרה שלהם:
מה קורה פה?
או שאני לא מחברת אחד ועוד אחד נכון? או שזאת חברה שמשקרת לי. עובדה שהם לא חתמו על הצהרה בפטה (או שאני פשוט לא מצאתי). אני מאוד מקווה שיש להם הסבר לשאלה שהצגתי בפניהם.
אמשיך לעדכן.


ובינתיים:
קצת הומור - מדענים מנסים שפתון חדש על ארנבת ב"איש משפחה"

וים החתולסקי - איך אפשר בכלל לחשוב על לתת יד להתאכזרות נגד בעלי חיים???

יום רביעי, 25 ביולי 2012

דה פיינל נייל


אני מוכנה לפצוח בוידוי: יש לי חולשה לקישוטי ציפורניים.

משום מה מדובר בתחום די מקפח באליטה הפאשיוניסטית ובכל הנוגע לבוהמה התל אביבית. אתם תראו בחורות טרנדיות צובעות ציפורניים בלקים צבעונים, אך כמעט לא תראו קישוטים. חבל.

ציפורניים זה עוד מקום שבו תוכלי להביע את היצירתיות שלך. עם קצת אימון והדרכה, תוכלי לעשות זאת בעצמך. או לחלופין, ללכת למניקוריסטית האהובה עלייך שתקשט לך.
עיצוב של ליסה גלמן


במהלך כל השנים שגרתי באשדוד התענגתי בקישוטים משוגעים בכל שבוע. היתה תקופה שאפילו היתה לי בנייה. היתרון בבנייה, זה שהקישוטים לא יורדים כל כך בקלות. החסרון בה: קשה לסרוט גברים. אה כן, וקצת יקר לתחזק את זה.


עיצוב של ליסה גלמן

כשעברתי לגור בתל אביב, נוצרה בי תחושה שקישוטי ציפורניים זה לא מגניב. קישוטים ובנייה היוו מנת חלקן של הפקאצות שלא מצטיינות בטעם מעודן. לרב זה נכון אבל אני מתנגדת להכללה הזו.

כמו שאמר חכמינו ורבינו הדגול מיבנה, פיני זנזורי: "זה לא מעניין אותי!". אם אני רוצה קישוטים, אני אעשה קישוטים. החוכמה היא, שימו לב, לעשות את זה בטוב טעם ובאלגנטיות. ורצוי ביצירתיות על גבול שיק קיטש (ע''ע הלו קיטי). הכל תלוי מה את אוהבת.

עכשיו מה הבעיה? תל אביב מלאה במניקוריסטיות שעיקר עבודתן היא לעשות מניקור. אך כידוע, מניקור וקישוט זה לא אותו הדבר. צריך אמנית אמיתית לציפורניים, מישהי שיצירה היא תמצית חייה.

איפה נחפש? באשדוד! כן שמעתן נכון. אשדוד מלאה במקשטות ציפורניים נורא יצירתיות ומגניבות.

במקרה של ליסה גלמן, בלונדינית יפהפיה ואמא צעירה לשתי בנות מקסימות שמצטיינות בטרנדיות ושיקיות לא פחות ממנה. מדובר בבחורה שלא ממש מעניין אותה "מה הולך בברנז'ה התל אביבית" והיא עושה מה שבא לה. וכמו שתראו בעצמכם, מדובר בקישוטים שלא יביישו אף אחד, נהפוך הוא, ראוי כי האופנה העכשווית תאמץ אותה בחום: הן מגניבות, יפות, יצירתיות. וליסה אף תדאג לשמור על הסטטוס קוו של ציפורנייך שחלילה לא תחלי במחלת הפקאציות.




















נראה כי את ההשראה ליסה לוקחת מבנותיה:




בא לכן? קחו קו 312 מתחנה מרכזית תל אביב ותדרימו לאשדוד
ליצירת קשר: ליסה  0546505131


אגב, היא עושה גם עוגות!



לפוסט הקודם:

יום שני, 23 ביולי 2012

הצילו! אני מכורה לפסים!

www.chicallover.com



כשקניתי את החולצה המיליון וכמה בפסים, נפל לי האסימון: אני מכורה לפסים!

 רק בשנה האחרונה קניתי לפחות 20 פריטי לבוש עם פסים ואינני נרגעת. יש משהו בפסים שמטמטם אותי. כשזה בא עם פריט אדום, בייחוד עם ליפסטיק אדום, זה בכלל מרטיט את ליבי.


אתמול התחלתי לשאול את עצמי, מה יש במראה הנאבי זה שמקורו ממלחים צרפתיים מהמאה ה19, שכל כך מושך אותי? למעשה, זהו פריט אופנה שאינו מושפע כלל מהלך הרוח הכללי של האופנה העכשווית. היה נדמה שמאז ומעולם אהבתי פסים.
למה אני כזאת פסימופילית?


ככל שהרחקתי אחורה לעברי, הגעתי לגיל 3 בעיירת נופש ייבפטוריה שבאוקראינה.
נולדתי במולדובה, מדינה בלי ים, כבת מזל סרטן, כלומר, מאוד אוהבת את הים. הפעם הראשונה שפגשתי את הים היה בגיל 3 באותה העיירה שעוד היתה תחת שלטון קומוניסטי. זה אומר שלא גרנו בבתי מלון, התאכסנו אצל אזרחים שהציעו את בתיהם (תמורת תשלום סמלי על כלכלה). מגיל 3 היה לנו הרגל לנסוע לים כל קייץ (מה שגם אבי, יליד הקיץ כמוני, מאוד אהב את הים והיה חייב מנת ים לפחות פעם בשנה).


בגיל 3 קיבלתי את חליפת הפסים הראשונה שלי:

זה היה כשהתאכסנו אצל זוג סטודנטיות שהציעו את חדרן. למעשה, הזכרונות מייבפטוריה, הנורא קטועים היו הזכרונות הראשונים שלי מהילדות. ים, הפלגה בספינה, חוף, בגדי ים, המוגז המתוק הראשון שלי. אורות מנצנצים מהספינות שמתקרבות באופק, הצמרמורת שחולפת בגבך מהבריזה הקרה של הים ב5 לפנות בוקר. החלוק נחל שקיבלתי מהסטודנטיות, עם ציור של מיקי מאוס עליו. כל אלו היו פניני זכרון יקרים עבורי.

לא משנה איך נראית ייבפטוריה של היום, או העובדה שזאת בטח עיירה קטנה ועלובה אבל הזיכרון נותר ראשוני כל כך, מסתורי וחמקמק והריח של הים העולה ממנו עדיין כה חזק.


















אז יתכן שהתשוקה שלי לפסים אינה נובעת רק מאהבתי לים ותחושת הקלילות הקייצית הנובעת מהם, אלא שהיא מתקשרת לשלושת ה"מחלות" החזקות ביותר אצלי: נוסטלגיה, קולנוע ושיק.

קצת הסטוריה...
כידוע, הצרפתים העניקו לנו את חולצות הפסים. החולצה מכונה "חולצת ברטון" ולרב באה עם כובע ברט או כובע ימאים, כמובן. כשאתה מפליג ביאכטה, נורא מתבקש ללבוש חולצת פסים. מקורה של החולצה היא מחיל הים הצרפתי ב1858 בבריטני, צרפת. הסריג בעל 21 הפסים בכחול נאבי על לבן. הטענה בזמנו היתה, שקל יותר לאתר אותך בין הגלים כשאתה טובע בים. מה שגם, אם היית משלב פריט אדום (ואכן היה סרט אדום סביב הצוואר או פונפון אדום על כובע החייל הימי הצרפתי) – הרי שקיבלת את צבעי דגל צרפת. במרוצת השנים, חולצות ברטון הפכו למדיהם הרשמיים של כל עובדי הים באשר הם והפכו לנחלת הכלל של מעמד הפועלים. פשוט כי הם נוחים.
בשנות ה50 וה60 חולצות פסים הפכו לפריט אופנה רותח, בעיקר בקרב הקהילה האלטרנטיבית.
קוקו שאנל הציגה את הקולקציה של הנאוטילוס עוד ב1917 ובמהרה זה הפך לסמל הקוטור הבורגני הנהנתי של שנות הריביירה הזוהרות שלפני מלחמת העולם הראשונה. לא פלא שמאז, חולצות פסים הם הפריט הראשון שבא לך ללבוש כשאתה יוצא להפלגה בקאן או מטייל לאורך חופי ים בסן טרופז. זה קליל, חסר דאגות, הדוניסטי ולא מחייב.
החולצה היתה חביבה על הכוכבים הגדולים שעזרו להשריש את הפסים כתופעה אופנתית שנמשכת עד היום: מרלין מונרו, פבלו פיקסו, אודרי הפבורן, ג'ין סיברג, ג'יימס דין, ברדג'ט בארדו, אנדי וורהול, אידי סדג'וויק, וכמובן – ז'אן פול ג'וטייה שייצר בושם בהשראת חיל המלחים הצרפתיים, עם ניחוח הומוסקסואלי. לא רק גוטייה נחשב לשגריר חולצות הפסים, אלא שהסגנון אומץ בחום על ידי גוצ'י, בלמיין, ג'יבנישי ועוד. עד היום נוכל לראות את הפריט הנצחי אצל אייקונות אופנה עכשיוויות שאני נורא מעריצה: קייט מוס, אלכסה צ'אנג ואחיות אולסן.







בקולנוע הסגנון הזה אומץ על ידי ז'אן לוק גודאר, שהיה פסימופיל כמוני, ועל ידי שאר חבריו מהגל החדש הצרפתי של שנות ה60: טריפו, רוהמר, שברול וריווט.
באחת הסצנות האהובות עליי בקולנוע, מתוך "עד כלות הנשימה", שואלת ג'יין סיברג, לבושה בשמלת פסים מדהימה, את דמותו של מלוויל "מהי השאיפה הכי גדולה שלך?" והנ''ל עונה לה בלי להתבלבל "להפוך לבן אלמוות ואז למות". צריך להיות אמן כדי להבין למה בדיוק הוא התכוון.
































נדמה כי האסיצואסיה הראשונה שלי מסרטים צרפתים זאת התמונה של ג'יין סיברג בחולצת פסים, מעלה בפני ז'אן פול בלמנדו שאלות פילוסופיות. או של ז'אן מורו ב"ז'יל וג'ים" בסצנת חוף הים עם אוסקר ורנר ואנרי סר.
סרטי גל החדש צמחו מתוך רקע של מהפכות הסטודנטיות ומחאות חברתיות. כיוון ששורשי החולצה הם ממעמד הפרולטריון הצרפתי, זה היה כנראה טבעי שעלה מהמראה הזה ניחוח של מהפכנות, של אנרכיזם, השמאל הליברלי שוחר הצדק החברתי. עם תוספת סרט אדום, והרי יש לך קורטוב של זעם נעורים.
במקביל באמריקה, אנדי וורהול וחברתו אידי סדג'וויק היו פסימופילים לא פחות. הם האחראים על מכנסי הטייטס-פסים שהיו חלק מהמראה הבוהמי המתוחכם והאורבני של שנות ה60. אידי השליטה את העגילים הגדולים שחייבים לבוא עם טוניקת הפסים.






















יתכן שהחולצה אומצה על ידי הישראלים בזכות השיק הקליל שלה. המנעד הרחב של המעמדות החברתיות שהיא משדרת מאוד מתאימה לצרכן הישראלי לאור המצב הכלכלי של ימינו: היא יכולה להיות חולצת עבודה פשוטה אך גם לשמש כתלבושת יוקרתית ומהודרת: הכל תלוי איך אתה לובש את הפסים שלך. כאמור, זה נראה נהדר עם אדום בכל מקרה. זאת יכולה להיות שמלת פסים עם נעליים אדומות או חולצת פסים עם ג'קט שחור ומכנסי סקיני אדום.

הנה כמה שילובים שחשבתי עליהם:





הסטים שמציע בית האופנה האיטלקי "פורנרינה":






אגב, אם תחפשו, תגלו ברשת לא מעט פסימופילים כמוני. להלן בלוג שמאוד חיבבתי הנוצר על ידי דן קולטהוף, כתב חובב פסים מניו זילנד:
I SEA STRIPES




לסיום, נחשו מי עוד בקולנוע היה פסימופיל?