 |
| www.chicallover.com |
כשקניתי את החולצה המיליון וכמה בפסים, נפל לי האסימון: אני מכורה לפסים!
רק בשנה האחרונה קניתי לפחות 20 פריטי לבוש עם פסים ואינני נרגעת. יש משהו בפסים שמטמטם אותי. כשזה בא עם פריט אדום, בייחוד עם ליפסטיק אדום, זה בכלל מרטיט את ליבי.
אתמול התחלתי לשאול את עצמי, מה יש במראה הנאבי זה שמקורו ממלחים צרפתיים מהמאה ה19, שכל כך מושך אותי? למעשה, זהו פריט אופנה שאינו מושפע כלל מהלך הרוח הכללי של האופנה העכשווית. היה נדמה שמאז ומעולם אהבתי פסים.
למה אני כזאת פסימופילית?
ככל שהרחקתי אחורה לעברי, הגעתי לגיל 3 בעיירת נופש ייבפטוריה שבאוקראינה.
נולדתי במולדובה, מדינה בלי ים, כבת מזל סרטן, כלומר, מאוד אוהבת את הים. הפעם הראשונה שפגשתי את הים היה בגיל 3 באותה העיירה שעוד היתה תחת שלטון קומוניסטי. זה אומר שלא גרנו בבתי מלון, התאכסנו אצל אזרחים שהציעו את בתיהם (תמורת תשלום סמלי על כלכלה). מגיל 3 היה לנו הרגל לנסוע לים כל קייץ (מה שגם אבי, יליד הקיץ כמוני, מאוד אהב את הים והיה חייב מנת ים לפחות פעם בשנה).
בגיל 3 קיבלתי את חליפת הפסים הראשונה שלי:
זה היה כשהתאכסנו אצל זוג סטודנטיות שהציעו את חדרן. למעשה, הזכרונות מייבפטוריה, הנורא קטועים היו הזכרונות הראשונים שלי מהילדות. ים, הפלגה בספינה, חוף, בגדי ים, המוגז המתוק הראשון שלי. אורות מנצנצים מהספינות שמתקרבות באופק, הצמרמורת שחולפת בגבך מהבריזה הקרה של הים ב5 לפנות בוקר. החלוק נחל שקיבלתי מהסטודנטיות, עם ציור של מיקי מאוס עליו. כל אלו היו פניני זכרון יקרים עבורי.
לא משנה איך נראית ייבפטוריה של היום, או העובדה שזאת בטח עיירה קטנה ועלובה אבל הזיכרון נותר ראשוני כל כך, מסתורי וחמקמק והריח של הים העולה ממנו עדיין כה חזק.
אז יתכן שהתשוקה שלי לפסים אינה נובעת רק מאהבתי לים ותחושת הקלילות הקייצית הנובעת מהם, אלא שהיא מתקשרת לשלושת ה"מחלות" החזקות ביותר אצלי: נוסטלגיה, קולנוע ושיק.
קצת הסטוריה...
כידוע, הצרפתים העניקו לנו את חולצות הפסים. החולצה מכונה "חולצת ברטון" ולרב באה עם כובע ברט או כובע ימאים, כמובן. כשאתה מפליג ביאכטה, נורא מתבקש ללבוש חולצת פסים. מקורה של החולצה היא מחיל הים הצרפתי ב1858 בבריטני, צרפת. הסריג בעל 21 הפסים בכחול נאבי על לבן. הטענה בזמנו היתה, שקל יותר לאתר אותך בין הגלים כשאתה טובע בים. מה שגם, אם היית משלב פריט אדום (ואכן היה סרט אדום סביב הצוואר או פונפון אדום על כובע החייל הימי הצרפתי) – הרי שקיבלת את צבעי דגל צרפת. במרוצת השנים, חולצות ברטון הפכו למדיהם הרשמיים של כל עובדי הים באשר הם והפכו לנחלת הכלל של מעמד הפועלים. פשוט כי הם נוחים.
בשנות ה50 וה60 חולצות פסים הפכו לפריט אופנה רותח, בעיקר בקרב הקהילה האלטרנטיבית.
קוקו שאנל הציגה את הקולקציה של הנאוטילוס עוד ב1917 ובמהרה זה הפך לסמל הקוטור הבורגני הנהנתי של שנות הריביירה הזוהרות שלפני מלחמת העולם הראשונה. לא פלא שמאז, חולצות פסים הם הפריט הראשון שבא לך ללבוש כשאתה יוצא להפלגה בקאן או מטייל לאורך חופי ים בסן טרופז. זה קליל, חסר דאגות, הדוניסטי ולא מחייב.
החולצה היתה חביבה על הכוכבים הגדולים שעזרו להשריש את הפסים כתופעה אופנתית שנמשכת עד היום: מרלין מונרו, פבלו פיקסו, אודרי הפבורן, ג'ין סיברג, ג'יימס דין, ברדג'ט בארדו, אנדי וורהול, אידי סדג'וויק, וכמובן – ז'אן פול ג'וטייה שייצר בושם בהשראת חיל המלחים הצרפתיים, עם ניחוח הומוסקסואלי. לא רק גוטייה נחשב לשגריר חולצות הפסים, אלא שהסגנון אומץ בחום על ידי גוצ'י, בלמיין, ג'יבנישי ועוד. עד היום נוכל לראות את הפריט הנצחי אצל אייקונות אופנה עכשיוויות שאני נורא מעריצה: קייט מוס, אלכסה צ'אנג ואחיות אולסן.
בקולנוע הסגנון הזה אומץ על ידי ז'אן לוק גודאר, שהיה פסימופיל כמוני, ועל ידי שאר חבריו מהגל החדש הצרפתי של שנות ה60: טריפו, רוהמר, שברול וריווט.
באחת הסצנות האהובות עליי בקולנוע, מתוך "עד כלות הנשימה", שואלת ג'יין סיברג, לבושה בשמלת פסים מדהימה, את דמותו של מלוויל "מהי השאיפה הכי גדולה שלך?" והנ''ל עונה לה בלי להתבלבל "להפוך לבן אלמוות ואז למות". צריך להיות אמן כדי להבין למה בדיוק הוא התכוון.
נדמה כי האסיצואסיה הראשונה שלי מסרטים צרפתים זאת התמונה של ג'יין סיברג בחולצת פסים, מעלה בפני ז'אן פול בלמנדו שאלות פילוסופיות. או של ז'אן מורו ב"ז'יל וג'ים" בסצנת חוף הים עם אוסקר ורנר ואנרי סר.
סרטי גל החדש צמחו מתוך רקע של מהפכות הסטודנטיות ומחאות חברתיות. כיוון ששורשי החולצה הם ממעמד הפרולטריון הצרפתי, זה היה כנראה טבעי שעלה מהמראה הזה ניחוח של מהפכנות, של אנרכיזם, השמאל הליברלי שוחר הצדק החברתי. עם תוספת סרט אדום, והרי יש לך קורטוב של זעם נעורים.
במקביל באמריקה, אנדי וורהול וחברתו אידי סדג'וויק היו פסימופילים לא פחות. הם האחראים על מכנסי הטייטס-פסים שהיו חלק מהמראה הבוהמי המתוחכם והאורבני של שנות ה60. אידי השליטה את העגילים הגדולים שחייבים לבוא עם טוניקת הפסים.
יתכן שהחולצה אומצה על ידי הישראלים בזכות השיק הקליל שלה. המנעד הרחב של המעמדות החברתיות שהיא משדרת מאוד מתאימה לצרכן הישראלי לאור המצב הכלכלי של ימינו: היא יכולה להיות חולצת עבודה פשוטה אך גם לשמש כתלבושת יוקרתית ומהודרת: הכל תלוי איך אתה לובש את הפסים שלך. כאמור, זה נראה נהדר עם אדום בכל מקרה. זאת יכולה להיות שמלת פסים עם נעליים אדומות או חולצת פסים עם ג'קט שחור ומכנסי סקיני אדום.
הנה כמה שילובים שחשבתי עליהם:
הסטים שמציע בית האופנה האיטלקי "פורנרינה":
אגב, אם תחפשו, תגלו ברשת לא מעט פסימופילים כמוני. להלן בלוג שמאוד חיבבתי הנוצר על ידי דן קולטהוף, כתב חובב פסים מניו זילנד:
ואו אני בהלם שלא הכרתי את הבלוג שלך קודם. הוא יפהפה ובדיוק לטעם שלי. הספיק לי לראות את אודרי שם למעלה ולדעת שאני נמצאת בעולם שאני אוהבת. מתה על פסים ועל המראה של שנות השישים, ומשום מה אני לא מצליחה לשחזר אותו בדיוק אבל לדעתי הבעיה היא בשיער ובריסים. אני לא רוצה להיראות כאילו יצאתי מאיזה אתר של סרטים לצפייה ישירה אבל בא לי שיהיה יותר ניחוח וינטג'י.
השבמחק